מדוע "מומחים" ממשלתיים תמיד טועים לגבי אינפלציה?

ג’רום פאוול חייב לנו הסבר. יו"ר הפדרל ריזרב אישר השבוע את מה שהמשקיעים כבר ניחשו: אינפלציה מתמשכת באופן מפתיע מרתיעה את הפד מלהפחית את הריבית לטווח הקצר שלו בהקדם ואולי מהר כפי שוול סטריט קיוותה. זו השיחה הנכונה. הפד ביצע את השגיאה הגרועה ביותר שלו זה 40 שנה כאשר הוא פעל לאט מדי כדי לבלום את האינפלציה בעקבות המגיפה. האמינות המוסדית שלה - שעליה תלויה הרבה במערכת פיאט-כסף - תלויה כעת בהצלחתו של מר פאוול לדכא את האינפלציה הזו. עוד לאחרונה בדצמבר, עם אינפלציית מחירים לצרכן של כ-4% ושיעור האינפלציה המועדפת על הצריכה-ההוצאות האישית של הפד בסביבות 3% (שניהם לא כולל מזון ואנרגיה), פקידי הבנק המרכזי סימנו שהם במסלול של לפחות שלושה שיעורים. קיצוצים השנה. הפד האמין שהוא הציב את האינפלציה במסלול גלישה קבוע לעבר יעד ה-2% שלו. הבנק המרכזי מאמין שהוא יכול לשכנע את השווקים לעשות מה שהוא רוצה על ידי טלגרף של מה שהפד מתכנן לעשות. המודל העיקרי, המכונה FRBUS פגום. פגום עמוק. הוא אינו מביא בחשבון כראוי את ההשפעות של המדיניות הפיסקלית, כמו הוצאות הגירעון המצטברות של 10 טריליון דולר מאז תחילת 2020, המהוות סובסידיות והוצאות אחרות שהקונגרס והממשלות עוקבות הוזרמו לכלכלה. המודל לא חזה את התפוצצות הצריכה האינפלציונית של אותה תקופה, וכנראה שהפריז בהרבה על היתרונות (ההזויים ברובם) של הוצאות תשתיות ממשלתיות עבור פרודוקטיביות עתידית וצמיחה כלכלית. המודל אינו מבין באופן כרוני את שוק העבודה, ומעריך יתר על המידה את ההשפעה של שוק עבודה צמוד על האינפלציה.